עואד נ' ביטוח חקלאי - אגודה שיתופית מרכזית בע"מ

פסק דין

תביעה לפיצויים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה – 1975 בגין תאונת דרכים אשר אירעה, על פי הטענה, ביום 3.2.11 והוכרה כתאונת עבודה.

הנתבעת מכחישה את קרות האירוע וכופרת בחבותה.

שאלת האחריות:

אומר כבר עתה, כי עדותו של התובע היתה מהימנה בעיני, ובעיקרה נתמכה בעדויותיהם של העדים מטעמו. אמנם, התגלתה סתירה בין עדותו לעדות מעסיקו, ביחס למה שאירע לאחר התאונה, אך לא מצאתי כי יש בסתירה זו להפחית ממהימנות עדותו של התובע. משכך, החלטתי כי דין התביעה להתקבל. אנמק;

נסיבות התאונה תוארו על ידי התובע בתצהיר עדותו הראשית. לטענתו, אירעה התאונה בתאריך 3.2.11 בשעה 16:15 לערך. באותה שעה, במסגרת עבודתו כשומר במטעים של קיבוץ אפק, נהג ב"מיול", כלי רכב פתוח, המשמש לנסיעה בשדות, כזה הנראה בתמונה המסומנת על גבי נ/1. לאחר שהשלים סיבוב במטעים, חזר לכיוון המחסן ועצר את המיול ליד המחסן על מנת לרדת ממנו. לטענתו, במהלך הירידה מהרכב החליק ונפל על הרצפה ליד המעבר ונפגע ברגל ימין. התובע מצהיר עוד כי באותו יום שרר מזג אויר גשום והאדמה במטעים היתה בוצית.

לטענת הנתבעת, מנגנון הפגיעה המתואר בלתי מתקבל על הדעת, משום שדרכם של נהגים לצאת מכלי הרכב מצד שמאל, והתובע משום מה טוען כי ירד מהרכב מצדו הימני.

איני מקבלת את הטענה.

אין מדובר ברכב משפחתי, או רכב אחר בעל מבנה דומה, המחייב יציאתו של הנהג מצד שמאל, לאור הקושי לעבור ממושב הנהג אל המושב הימני. ברכב הנדון, אין כל הפרדה בין מושב הנהג למושב שלידו. מדובר בספסל אחד המתאים לישיבתם של שניים או שלושה אנשים (ראו עדותו של התובע בעמוד 9 שורה 21). משמע, ברגע שהתובע קם מהספסל, הברירה בידו אם לרדת מצד שמאל של הרכב או מצד ימין שלו. התובע העיד כי לפעמים הוא בוחר לרדת מצד ימין של הרכב, אם בצד שמאל יש מים או בוץ (בשורה 23 באותו עמוד). בענייננו, התובע ביקש להגיע אל המחסן, הנמצא מימין למקום חנייתו של הרכב באותה עת (כפי שניתן לראות בתרשים נ/2) ובהתחשב בעובדה שבאותה עת ירד גשם, בהחלט מתקבל על הדעת כי בחר לרדת מצד ימין של הרכב, על מנת לא להאריך את דרכו.

התובע תיאר בפרוטרוט כיצד בדיוק החליק, בעת הירידה מהרכב, בשל העובדה שהיה בוץ במקום, ולמרות שהחקירה הנגדית התמקדה ארוכות בתיאור פרטי התאונה, לא ניתן היה למצוא כל סתירה בעדותו של התובע, או כל פרט הנוגד את ההגיון.

התרשמתי כי התובע העיד באופן שוטף וקולח, וכי התיאור היה כה מפורט ועקבי, עד שקשה להעלות על הדעת כי בדה אותו מלבו.

מיד לאחר קרות התאונה, נכנס התובע אל המחסן המשמש משרד, והתקשר לממונה עליו מטעם הקיבוץ, מר שחר גולדברג.

גולדברג נקרא להעיד מטעם התובע, ואישר כי התובע התקשר אליו מיד לאחר קרות התאונה ודיווח לו כי החליק מהרכב.

אשתו של התובע, ירדנה עואד, העידה אף היא כי התובע חזר הביתה ביום התאונה, ומיד סיפר לה כי החליק מהמיול (בעמוד 20 לפרוטוקול שורה 29). לדבריה, זכור לה התאריך באופן ברור, מאחר שזהו יום ההולדת שלה.

עדויותיהם של גולדברג ואשת התובע תומכות בגרסת התובע.

כאמור, לא נעלמה מעיני הסתירה בין עדותו של התובע לזו של גולדברג ביחס לנסיבות שלאחר קרות התאונה.

בעוד התובע העיד כי התקשר אל גולדברג וזה אמר לו שיסע הביתה, העיד גולדברג עצמו כי שאל את התובע אם הוא יכול להמשיך לעבוד וזה השיב לו בחיוב. בנוסף, התובע העיד כי עד שפנה לטיפול רפואי, שישה ימים לאחר התאונה, נשאר בביתו ולא התייצב לעבודה, ואילו גולדברג העיד כי פגש את התובע למחרת התאונה. בהמשך, העיד גולדברג כי אמר לתובע שעליו לפנות לטיפול רפואי כי הרגל לא נראית טוב, וכשנשאל האם יש להסיק מכך שראה את התובע לאחר התאונה, השיב שאינו זוכר.

עדותה של אשת התובע בנדון לא היתה ברורה, שכן השיבה תחילה שלא הלך לעבודה, לאחר מכן שכן הלך, ולבסוף שאינה זוכרת.

איני סבורה כי יש בסתירות האמורות, כדי להביא לדחיית גרסתו של התובע. מדובר בסתירה ביחס לאירועים שהתרחשו לאחר קרות התאונה, וניתן להניח כי זכרונו של גולדברג הטעה אותו. יש לזכור, כי גולדברג זומן למתן עדות מבלי שנתן תצהיר קודם לכן. בחקירתו, לא נשאל האם בדק טרם בואו את כרטיס העבודה של התובע, והאם תשובתו נסמכת על פרטים מדויקים או על זכרונו בלבד.

עוד אציין, כי אף אם היה מוכח שהתובע התייצב לעבודתו למחרת היום, כלומר שעדותו של התובע היא שהיתה לא מדויקת, לא היה בכך להביא לדחיית התביעה, שכן שוכנעתי כי התובע אכן ביקש להפחית ככל הניתן מחומרת הפגיעה ומהשלכותיה, לא פנה לטיפול רפואי, ולא תכנן הגשת תביעה. רק 6 ימים מאוחר יותר, כשגברו כאביו, פנה לטיפול רפואי.